"הייתי באופוריה כשמצאתי את אמא": המסע המופלא של הילדה שננטשה


"הייתי באופוריה כשמצאתי את אמא": המסע המופלא של הילדה שננטשה

מעריב

חדשות / מעריב 32 צפיות תגובות

לניצה רוסאריו בן עמי אין תמונות מרגשות כשהיא חבוקה כתינוקת בזרועותיה של אמה כשנולדה בשנת 1957 בבית החולים רמב"ם בחיפה, מכיוון שאיש לא צילם אותה. האם, ששמה שמור במערכת, עלתה ארצה ממרוקו לבדה בגיל 17 כשהיא בהריון מתקדם וללא אמצעי קיום מינימליים. עם האיש שממנו נכנסה להריון לא היה לה שום קשר. היא לא דיברה עברית כלל, ורופא ישראלי שדיבר צרפתית הסביר לה שאין מנוס אלא למסור את הילדה לאימוץ.

"הרופא הבטיח לאמא שלי שאועבר אחר כבוד למשפחה עשירה, מה שכמובן לא קרה", מגוללת בן עמי את סיפור האימוץ שובר הלב שלה בספר חדש שיצא לפני חודשיים, "- אימוץ - ברכה או קללה", שבו היא מציפה בצורת מכתב הכתוב לאם שנטשה אותה את כל מה שעבר עליה. הספר מפרט את מסעה האישי ואת ההתנהלות של מוסדות מדינת ישראל בשנות ה־50, ה־60 וה־70. בספר היא בעצם קוראת לכל הילדים המאומצים שלא הצליחו מסיבה בירוקרטית כזו או אחרת לגלות את עברם שלא להתייאש. אבל קודם כל היא לומדת לסלוח.

למה אמך החליטה לעלות ארצה במצבה?
"אנשי עליית הנוער הבטיחו לה שתקבל משק, לול תרנגולות ובית ושהיא תוכל לחיות ברווחה ובנוחות בארץ זבת חלב ודבש". בפועל המסע לארץ היה באונייה רעועה וחלודה, מקרטעת וגוססת, שבתוכה הצטופפו עולים ובני משפחותיהם שכל חלומם היה להגיע לארץ הקודש. רק לצורך ההמחשה - הגיגית שבה רחצו העולים את עצמם ואת הילדים שימשה גם לבישול המרק".

והיא קיבלה משק ותרנגולות?
"לא משק ולא תרנגולות... נולדתי אני. המשפחה החדשה שלי הייתה 'מדינת ישראל, השירות למען הילד, משרד הסעד', והם היו אמונים על בריאותי, תזונתי, גדילתי ורווחתי".

בן עמי לא מעוניינת לדבר על המשפחה הביולוגית של אמה, וקטע בספר מסביר מדוע. "אני רק רוצה להזכיר לך", היא כותבת, "שהתיעוב והסלידה של משפחתך ממני בשל גון עורי והאב הלא יהודי לא שונים מהיחס המשפיל שקיבלת בעצמך עת עלית לארץ בשנות ה־50 בראש ובראשונה ממשפחתך, שאמורה הייתה לחבקך ולדאוג לכל מחסורך, ובמקום זה נטשה אותך לאנחות".

לבן עמי, העובדת כעוזרת משפטית במשרד עורכי דין גדול, נדרשו לא פחות מ־20 שנים של מאבק במוסדות המדינה עד שהצליחה לאתר את אמה הביולוגית, שעמה סגרה מעגל חמוץ־מתוק שהסתיים בכתיבת הספר בתקופת הקורונה. בשנים שבהן היא נלחמה בטחנות הרוח הבירוקרטיות לא היו תוכניות טלוויזיה נוסח "אבודים", שאפשרו לאנשים לחשוף את הצד המוסתר של עברם.

"ברגע שאישה מוסרת ילד לאימוץ, היא חותמת על כתב ויתור שאומר שאת בעצם מפקידה את פרי בטנך אצל רשויות הסעד, שהיום מכונים בשם יפה יותר - 'רשויות הרווחה'. הם רשאים לקחת את הילד ולמסור אותו למסגרות אומנה. אם הוא בר מזל הוא נמסר לאימוץ. אני לצערי הרב הגעתי לבית שבתאי לוי, שבניגוד להבטחת פקיד הסעד לאמי שאמסר למשפחה עשירה, היה ההפך הגמור. הגוף שלי לא הצליח לעכל חלב ונותרתי רעבה, ללא טיפול מתאים ועם רגל שבורה".

ניצה בשנות ילדותה  (צילום: אלבום פרטי)ניצה בשנות ילדותה (צילום: אלבום פרטי)

בתום שהות של כמה חודשים במוסד הועברה בן עמי למשפחת אומנה, כתחנת ביניים בדרך לאימוץ. "כשהגעתי למשפחת האומנה הייתי בתת־משקל, מוזנחת ועם רגל שבורה, שאף אחד לא טיפל ולא התכוון לטפל בה. במשפחת האומנה הצטרפתי לעוד 'מועמדים' לאימוץ. התנאים פעלו לרעתי, כי אנשים רצו תינוקות רכים ואני הייתי בת כמעט שנה. יתרה מזו, הם רצו תינוקות לבנים, בהירים, עם עיניים כחולות, וכתינוקת שחומה, חולנית ובוכייה לא היו לי מי יודע מה סיכויים שמישהו אי־פעם ירצה אותי. הטרגדיה היא שהשתמשו בי כ'סחר חליפין', ואני ילדה, לא חפץ".

בן עמי אומצה לבסוף כשהייתה בת שנתיים. גיל מבוגר יחסית לאימוץ. "צריך לקרוא את המחקר של דיוויד קירשנר, שטבע את המונח 'תסמונת הילד המאומץ', ואשר מסביר היטב ולעומק את ההצלה של תינוק שנמסר לאימוץ בששת החודשים הראשונים לחייו, ואת הנזקים הבלתי הפיכים לילדים שלא זוכים למתנה הזו ונאלצים להתגלגל במוסדות למיניהם, לרבות אומנה, שם לרוב הם נתונים להזנחה ולהתעללות פיזית ורגשית כאחד, שמשפיעה על ההתפתחות שלהם בילדות, בנערות ובבגרות. בסופו של דבר אומצתי, אך במקום משפחה עשירה הגעתי למשפחה טובה מהפרובינציה. היינו עניים, לא רעבים ללחם, אבל כל גרוש נלקח בחשבון".

אבל לא המחסור, שבתקופה ההיא אפיין משפחות רבות, הוא שהפריע לבן עמי. "הייתי ילדה 'שחורה' להורים מאמצים יוצאי בולגריה והילדים לעגו לי בלי סוף וקראו לי 'מאומצת', כשבהתחלה אפילו לא הבנתי את משמעות הביטוי ורק חשתי באינטואיציה של ילדה שזו מילת גנאי. בשנים מאוחרות יותר הדברים הסלימו. ההורים האשכנזים של בני כיתתי כינו אותי 'שווארצע חיה' ומעולם לא הסכימו להכניס אותי לבתיהם. הם הותירו אותי עומדת על מרבד הכניסה, ושם היה עליי להמתין עד שחברותיי יצאו אליי. היום קוראים לזה ישראל הראשונה וישראל השנייה".

ביטול קשר הדם

כשבן עמי התגייסה לצבא בשנת 1975 היא החליטה שזה הזמן המתאים לפתוח את תיק האימוץ. זו הייתה תחילתה של דרך חתחתים מול הרשויות. "קודם כל הם ניסו לסרס אותי ושאלו 'בשביל מה?'. הם לא רוצים שתפתחי ותמצאי מידע אחר ממה שסיפרו לך. איתי דיברו בהתנשאות. גם היום, ממרום גילי, אני נזכרת בחלחלה במפגש הראשון עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד. זו לא הייתה שיחה טיפולית, זה היה סוג של ועדת חקירה עם חומרים מפלילים.

"שאלו אותי מעין שאלות טריוויאליות כגון 'למה את רוצה לפתוח את תיק האימוץ?', כאשר המוטיב הוא לבדוק אם יש לי כעסים סמויים כלפי האמא הביולוגית. עד כמה אני באמת רוצה לדעת מאין באתי, או שמסתתר מאחורי הרצון הלגיטימי משהו אפל. אף שהייתי מאוד צעירה, בתקופת השירות הצבאי שלי לקח לי כמה שניות להבין שעליי להיות זהירה ולא ליפול למוקשים שטומנים לי בין השורות. לא אגזים אם אומר שזה היה מסע צלב. כל הדרך חזרה לבסיס לא הפסקתי לבכות. נחנקתי מבכי".

השירות למען הילד לא גילה נכונות לעזור?
"רשויות הרווחה הכניסו אותי בעל כורחי לכלא השקרי הזה של מעין 'התחלה חדשה' במשפחה המאמצת. קיבלתי תעודת לידה חדשה, ונתבקשתי למחוק כליל את הזהות המולדת שלי. משרד הסעד חזר השכם והערב על 'ביטול קשר הדם', תוך הכפשה חסרת רחמים של האמא הביולוגית.

"בכל אחת מהפגישות שלי עם עובדת סוציאלית מטעם השירות למען הילד, נאמר לי יותר מפעם אחת שאמי הביולוגית נטשה, זנחה, לא רצתה אותי כלל. שהיא הייתה מופקרת, בלתי מוסרית, חוטאת, חסרת מסוגלות הורית. ואילו ההורים המאמצים קיבלו את כל המוניטין והוגדרו כאנשים רבי־חסד, אוהבים אותי כאילו הייתי בתם הביולוגית. אנשים ראויים, נשואים ומשכילים. הייתי צריכה להיות אסירת תודה לכל אורך חיי".

איך מתפתחת הדינמיקה בשיחה הזו בשלבים מתקדמים יותר?
"אענה על קצה המזלג. אז יוצא הארס. סטריאוטיפים גזעניים כלפי עדות המזרח, ניסיונות גלויים לנסות להניא אותי מלמצוא אותה בתירוצים שונים ומשונים כמו 'אולי היא התחתנה ושכחה אותך בכלל', 'יש לה בוודאי משפחה חדשה', ובשורה התחתונה 'למה לך? היא נטשה אותך, היא לא ראויה'. הייתי יוצאת משם חנוקה ומושפלת. אם האמא הביולוגית כה שפלה ונאלחה, מה זה אומר עליי?".

זה הזמן לחזור אחורה, לזוג ההורים המאמצים. האם, ילדה מאומצת בעצמה, איבדה בבולגריה את בנה הביולוגי ולא התאוששה מאז. כשבן עמי ביקשה לפתוח את תיק האימוץ בגיל 18, היא נתקלה בהתנגדות גם מצד האם המאמצת. "אמי לא הייתה מוכנה לגעת בסוגיית האימוץ. מבחינתה אני הבת שלה וזהו. היא הייתה אישה מאוד נבונה, אבל חיה בהכחשה. אבי היה טיפוס פשוט יותר, איש שתקן. כשסיפרתי לו שאני הולכת לפתוח את תיק האימוץ הוא החוויר. 'מה רע לך?' הוא אמר, ועניתי שטוב לי, אבל אני חייבת לסגור מעגל עם עצמי ולא יכולה לחיות עם החור השחור הזה".

לאחר העברת הסרט הצהוב (צילום: פרטי)לאחר העברת הסרט הצהוב (צילום: פרטי)

מעניין לגלות שלא רק הילד חווה חרדת נטישה, אלא גם ההורה המאמץ חי באותו סרט.
"הם לא דיברו איתי על תהליך החיפוש. נוצר ביני ובין אמא משבר אמון ועד יום מותה הקשר בינינו היה רופף. את אמי הביולוגית פגשתי לראשונה רק ביום השנה למותו של אבי".

סלחנות אין קץ

בשירות למען הילד כאמור לא ממש סייעו לבן עמי, ופטרו אותה בתירוצים שאין להם קצה חוט לאם הביולוגית. אחרי שכמעט התייאשה ממסע ייסורים שנמשך שנים, חל המפנה. בן עמי פנתה ישירות לשרת העבודה והרווחה דאז אורה נמיר. במכתב פתוח בן שמונה עמודים היא גוללה את מסע התלאות שעברה.

נמיר קראה, התרגשה - והגלגלים החלו לנוע. התברר שהאם הביולוגית היגרה לארה"ב ובשנת 1995 היא הגיעה ארצה לבקר את בתה, שאותה ראתה לאחרונה כשהייתה תינוקת בת יומה - ונפלה בדמעות על צוואר בתה. "היא בכתה בשדה התעופה וזה היה מאוד מרגש. פתאום ראיתי את הידיים שלה והידיים שלי, ורואים דמיון".

בן עמי, התברר, היא בתה היחידה של האם, שלא הקימה משפחה מעולם. "כשישבנו לדבר אמרתי לאמא הביולוגית שלי שאם אחד מהוריי המאמצים היה בחיים זה היה נגמר בקפה ומאפה, לא היו פה שום קשר ושום יחסים כי לא הייתי פוגעת בהם. הם פינו לה מקום בזמן ובמועד הנכונים".

האם הביולוגית החליטה שהיא רוצה להישאר בישראל, קרוב לבתה. "לאחר שאיבדתי את שני הוריי המאמצים שהלכו לעולמם הייתי באופוריה כשמצאתי את אמא, והסכמתי שתשהה אצלי. היא חיה איתי עד לפני שמונה שנים, עד שחלתה בסרטן וטיפלתי בה עד יומה האחרון. אירוני שהיא לא הצליחה להאכיל אותי כאמא, ואני האכלתי אותה והחלפתי לה חיתול. תראי איך החיים מזמנים לך סגירות מעגל".

כריכת הספר  (צילום: יחצ)כריכת הספר (צילום: יחצ)

הכעסים צפו בשנים הללו?
"כשפגשתי את אמא הייתי בשכרון חושים, הסתובבתי ממש בהיי, הייתי בת 38 והיא הייתה בת 55. שתי נשים חזקות שעברו דרך. זו עבודה קשה, עקב בצד אגודל. בל נשכח שמדובר בשני אנשים בוגרים שעברו חיים שלמים בנפרד ועליהם לבנות חיים חדשים ביחד, כאשר ברור שלא ניתן יהיה להשיב לעולם את הילדות האבודה. אני נהגתי עם אמי הביולוגית בסלחנות אין קץ. חסתי עליה על ההחמצה האדירה של חייה, על כך שלא ראתה צעד ראשון, לא שמעה הברה ראשונה, לא ליטפה ולא סעדה אותי עת חליתי בילדותי".

בן עמי, שהיא בעצמה אמא לבן בשנות ה־20 לחייו, שעמו יש לה קשר הדוק ונפלא, זכתה לסגור סופית את המעגל כשגילתה, כחמש שנים לאחר שמצאה את אמה, שיש לה אב - נוצרי שחי במרוקו. "כשפגשתי את האבא הביולוגי כל המעגל נסגר לי, אני דומה לה אבל מאוד דומה גם לו. הוא היה כוריאוגרף במקצועו. איש רוח. אנטיתזה של הסטריאוטיפ על המרוקאי עם הכפכפים והגלימה. אמא שלו הייתה צרפתייה מפריז, הבנתי למה היא התאהבה בו". הם נפגשו פעם אחת לפני כ־20 שנה במרוקו. "לפני שחזרתי ארצה הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו וידענו בלב כשהתחבקנו שזה שלום ולא להתראות, אבל זה היה שווה את זה".

אם מסתכלים על התחנות בחייך, במרביתן לא זכית לחוויות חיוביות. האם ניתן לסלוח?
"כן. אם באים ממקום לא שיפוטי ומבינים שלא ניתן לשנות את עוולות העבר, אז כן. אבל זו החלטה תבונית שצריך להגיע אליה באופן מודע וממקום רציונלי. אני סלחתי. הבנתי שהיו נסיבות חיים טרגיות ואילוצים אובייקטיביים".

האם אי־פעם נעלם פחד הנטישה?
"אצלי לא. אני חושבת שלנצח אשאר עם חרדת נטישה. זה עבר כחוט השני לכל אורך חיי. בילדות, בנעורים, בבגרות וגם בזקנה, או במילה המכובסת 'הגיל השלישי'. בנג'מין פרנקלין המנוח אמר כך: 'הטרגדיה של החיים היא שאנו נעשים זקנים מוקדם מדי וחכמים מאוחר מדי'".
אילו היית צריכה לעבור את כל המסע הזה היום, בגילך ועם כל ניסיונך - היית חוזרת על כך שוב?

"גם כשאני חשה בכלא כזה או אחר, סימבולי או רגשי, כספי או חברתי, אני משתדלת להיזכר בסיפור על אותם שני אנשים המביטים מבעד לסורגי הכלא בליל חשיכה, כאשר בעוד האחד רואה בוץ, השני רואה את הכוכבים. הכל תלוי בזווית הראייה".

תגובות