הסכסוך הישראלי-פלסטיני במאה ה-19

בין אנשי המושבה לערבים תושבי המקום צמחה מערכת יחסים קודרת של פחד אחד מן השני. חסין[1] מאשים את אנשי המושבה שהביאו את עצמם למצב של פחד מפני הערבים תושבי המקום. היהודים התייחסו לערבים בזלזול והשפלה עד שהערבים לא יכלו לשאת זאת יותר ובקיץ של 1890 נורה שומר יהודי על ידי ערבי. אירוע זה הביא פחד וחרדה לאנשי הישוב כדי שמקרים כאלו לא יחזרו על עצמם.

אחד-העם וחסין מתראים בפני ההתנהגות הלא מוסרית של אנשי הישוב כלפי הערבים תושבי הארץ. התנהגותם מתבטאת בזלזול והשפלות כלפי הערבים. התנהגות שנובעת משחצנות והתרברבות של היהודים שראו בערבים כאנשי פרא. בוז זה התבטא גם בחוסר תשלום שכר לערבים שעבדו אצלם ובהשפלות שנגררו גם למכות. "כמה פעמים הזדמן לי לראות צעיר שחצן קופץ ומתחיל לחלוק סטירות לחי לפלאח זקן מכובד, ולכאורה על לא דבר."[2] הערבים ראו בהתנהגות זו של היהודים כלפיהם בחומרה וניסו להגיב. לפעמים נגררו עימותים אלו לקרבות אלימים או למעשי מזימות כדי לפגוע ביהודים, למשל שחרור סוסו של יהודי שחייב כסף. [3]תגובות תגרה אלו של הערבים כלפי היחס המזלזל של היהודים הגיעו לשיאם, על פי חסין, במאורע שאירע בגדרה בו נורא שומר יהודי על ידי ערבי.

קטעים אלו של חסין ואחד-העם מציינים תגרות בין המתיישבים היהודים לערבים תושבי המקום ומסמנים מתח לאומי שהולך ונרקם בין שני השכנים. היהודים הפגינו שחצנות רבה כלי הערבים ואילו הערבים ראו ביהודים כעולים חדשים מוזרים בעלי מנהגים ושפות מגוחכות. חוסר הבנה זה בין שני העמים הביא עמו מתח ושנאה, מלבד זאת ההתנהגות המזלזלת של היהודים כלפי הערבים הגבירה את העוינות שנגררה לאלימות. מצבים אלו דרבנו את אנשי הישוב היהודי ליצור ריחוק ופירוד לאומי מתושבי המקום הערבים ולהיפך.

השינויים במצבה של האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 השפיעו על הסכסוך היהודי – ערבי בארץ ישראל. אך למרות שינוי המשטר התורכי בשנת 1908 לא חל שינוי ביחסם של התורכים כלפי יהודי ארץ ישראל. השלטון העות'מאני המשיך להערים קשיים על עליית היהודים לארץ ישראל, אחת הסיבות הייתה חששם שמה היהודים יהוו צינור השתלטות של מדינות אירופה על ארץ ישראל. מלבד זאת השלטון העות'מאני הערים קשיים ליהודים ברכישת קרקעות בארץ ישראל. למרות הקשיים המשיכו היהודים לעלות לארץ ישראל בדרכים עקיפות ובתמיכתן של מעצמות אירופה. המפגש בין העולים לתושבי הארץ הערביים הגביר את המאבק שהיה קיים בניהם על אדמות הארץ.

בפועל, המצב הדמוגראפי בארץ לא היווה איום ממשי של "השתלטות יהודית" על התושבים הערבים , מספר היהודים הכפריים היה רק כ- 2.7% מכלל התושבים הכפריים. אך בכל זאת, בעיני הפלחים, הייתה ההתיישבות היהודית גורם מפריע, מרגיז ומבשר סכנה.[4]

רוב הסכסוכים היו על בעלות הקרקעות בין היהודים לערבים, לעיתים סכסוכים אלו הגיעו לאלימות ולבתי משפט שבדרך כלל הסתיימו בפשרה. לצד הסכסוכים התחילה להירקם מערכת יחסים של שיתוף ועבודה הדדית. היהודים שהיו זקוקים לכוח עבודה רב בעיבוד האדמה והכרמים שכרו את שירותם של הערבים שדרשו שכר זול בהרבה מידיים יהודיות. אך למרות ניסיונות של בניית חיים משותפים זה לצד זה נוצרה מערכת יחסים "עגומה המאופיינת בזרות, חשדנות ואף עויינות משני הצדדים." [5]

כבר בסוף המאה ה-19 והודות למהפכת ה"תורכים הצעירים" באימפריה העות'מאנית ב-1908 התחילה להתעורר הלאומיות הערבית בארץ ישראל שהושפעה מאנשי אשכלה ערבים.

ניתן לחלק את הלאומיות הערבית שני תקופות עיקריות:

התקופה הראשונה שלפני מהפכת ה"תורכים הצעירים". אותה תקופה שנרקמה על בסיס ה"עימות הטבעי" שהיה בין היהודים לערבים, סכסוך שנבע מהמפגש בין הערבים ילידי הארץ למתיישבים החדשים, מהבדלי התרבויות, הדתות והמנהגים השונים בניהם.

התקופה השנייה באה לאחר מהפכת ה"תורכים הצעירים" בה הסכסוך היה כבר "עימות אידיאולוגי". עימות זה נבע מסכסוך על קרקעות, ממנהיגים שונים ומחרדת הערבים מפני השתלטותם של היהודים על אדמותיהם. סכסוכים אלו גברו עם גלי העלייה הגדולים והתחזקותה של ההתיישבות היהודית בין השנים 1908- 1914.

הלאומיות הערבית התחילה להירקם כתגובת נגד לציונות היהודית. כבר בשנת 1891 התאספו 500 נכבדים מערביי ירושלים לקרוא במחאה נגד הציוניות וקראו לשלטון להגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל. מחאה זו גררה אחריה גלי מחאה נוספים מפי משכילים ערבים נוצרים.

בין השנים 1909-1914 היו קימות שלוש גישות ערביות אנטי-ציוניות:

· הדבקות בממלכה העות'מאנית- גישה זו דבקו האליטות של ערביי ארץ ישראל שהיו בקשרי ידידות עם הפקידים העות'מאנים שחששו כי היהודים הינם משתפי פעולה עם מעצמות המערב.

· נאמנות מקורית- גישה זו מתייחסת לנאמנות העות'מאנית למושגים מקומיים, הבעיה הארצישראלית הייתה הציונות לכן על העות'מאנים היה להתמודד עם בעיה זו. בעקבות כך התארגנה לה קבוצה אנטי-ציונית ערבית שנקראה "המפלגה הפטריוטית העות'מאנית".

· אידיאולוגיה לאומית כלל ערבית- בגישה זו ניסו אישים ערבים להביא לתמיכה ציונית בשאיפותיהם הלאומיות במקביל להותיר ליהודים להגר אל שטחים בבעלות ערבית (כולל ארץ ישראל).

הסכסוך היהודי – ערבי על אדמות הארץ החל כבר בשלהי המאה ה-19 עם העלייה הראשונה. אומנם לא ניתן לציין סכסוך זה כסכסוך לאומי, אלא סכסוך פרטי של בודדים על שטחי אדמה, סכסוכי כבוד שנבע מהבדלי תרבויות ודתות. למרות שכבר עם העלייה הראשונה התעוררו סימני לאומיות אצל היהודים, סימנים אלו כלל לא נראו אצל תושבי הארץ הערבים.

עם בואן של גלי העלייה השנייה וריבוי הסכסוכים בין הערבים ליהודים התפתח אצל הערבים חשש מפני היהודים שרוצים להשתלט על אדמתם. חשש זה גבר עם הפעולות הציוניות שהלכו וגברו, הערבים ראו זאת בחומרה והתחילו לפתח גישה ערבית לאומית כלפי מולדתם, ולהקים תנועות לאומיות אנטי-ציוניות.

לכן ניתן לראות שכבר בתחילת המאה ה-20 התמסדו להן שתי גישות לאומיות – ערבית כנגד ציונית והתחיל לו הסכסוך הלאומי בארץ כבר אז.