מאו וסין הקומוניסטית

בסיום המפכה בשנת 49 מוקמת בסין הרפובליקה העממית של סין - בראשות מאו - המשלבת את התרבות הסינית והתפיסה הקומוניסטית מרקסיסטית. אחד הדברים שמאו ניסה לשמר היה מצב של מהפכה ותסיסה מתמדת בעם, והאשים את הקונפוציאניות כגורם המרכזי לחולשתה של סין הטוענת שהאדם צריך לשמוח עם מה שיש ולקבל על עצמו את העולם כמו שהוא ללא רצון להתקדם ולצמוח, מצב היוצר תרבות שאינה מותאמת לעולם המודרני. כמו כן גרס מאו שאין להפריד בין חשיבה להתנהגות והדגיש את החשיבות בחינוך העם וצורך לעצבו מחדש. לשם כך טען שהאידיאולוגיה היא הכרחית והיא הכוח שעוזר לנו לשלוט בחשיבה. התודעה תקבע את ההוויה (ההפך מהמחשבה המרקסיסטית) לכן אם הוא ישלוט על התודעה שלהם, גם ההוויה שלהם תבוא בעקבות כך.

כדי ליישם את תורתו מתמצת מאו את האידיאולוגיה שלו בספר "האדום הקטן" ומחייב את כולם ללמוד אותו. במהפכת התרבות בשנות ה60 מאו מנסה לעורר את האידיאולוגיה מחדש והספר הופך להיות ספר חובה.[1]

בספרו מופיעים חמשת רעיונות הליבה המשקפים את האידיאולוגיה:

1. וולונטריזם – מאו האמין ביכולת ובחשיבות של רצון העם וכי אין מכשול חומרי שיכול לעצור את נחישותו של האדם, ולכן מאו דגל בגיוס מתמיד של אנשים שיתנדבו ושישתתפו בקמפיינים ההמוניים בארבעה דרכים:

א) השתתפות המונים – מאו התנגד לפסיביות לכן רצה שתמיד כולם יהיו מגויסים,

וכאשר יש גיוס המונים כך הפיקוח עליהם קל יותר וניתן להבטיח את השלטון.

ב) הקמפיין ההמוני – כל מספר שנים מאו יצר קמפיין של גיוס העם נגד אויבים המשטר (לעיתים היה מדובר גם באויבים בדויים) כדי להשיג תודעה בקרב העם וכדי להשיג את מטרותיו בקולקטיביזציה של החקלאות, הלאמת התעשייה והמסחר וכו'. כאשר מאו הרגיש איום או שחיתות מתוך המפלגה הסיט את הקמפיינים נגד המפלגה עצמה (כפי שקרה במהפכת התרבות).

ג) המאבק והאלימות – מאו יצא נגד האידיאל הקונפוציאני והערכים הסינים של החיים בהרמוניה עם המצב הקיים ולקבלו ללא ניסיון לשנותו, הוא הכניס את המימד האלים של חוסר היציבות וחוסר ההרמוניה. הממשל מגייס את האוכלוסייה להשתמש באלימות נגד מי שלא משתף פעולה ופועל על פי הרוח המאואיסטית. האלימות הופנתה נגד מנהגי העבר, נגד האליטות והקפיטליסטים ובעיקר נגד המסורת הסינית העתיקה כדי להפוך את סין למודרנית ופתוחה לעולם החדש .

ד) שוויוניות – לאמץ אורך חיים פשוט וצנוע, גם על המנהיגים במפלגה היה סבב שמחייב אותם לחיות תקופה מסוימת בכפרים כדי ליצור שוויון בין הכפריים להנהגה.

2. אנטי אינטלקטואליזם – מאו לא אהב את אנשי רוח האינטלקטואלים ואת התנשאותם וחיבר את השכלתם לערכי העבר ולרוח הסינית העתיקה. כאמור רוב המפלגה הייתה בנויה מאנשים פשוטים ואיכרים שראו באינטלקטואלים המתנשאים כאויבי המפלגה ולכן הקמפיינים בעיקר היו מופנים נגד אנשי הרוח והאינטלקטואלים.

3. ניגודים וחזית מאוחדת – מאו ראה את העולם כחזית של ניגודים, מתחים ועימותים מתמידים ולכן טען שתמיד יש לשמור על עולם שהוא לא מובן מאליו, העולם תמיד צריך להיות בקצב מהפכני כקבוצה מאוחדת ושיש הכרח תמידי להתמקד בניגוד העיקרי וביחד לפתור אותו על פי רוח הקומוניזם.

4. מעמדות ומאבק מעמדי – על פי הגישה המרקסיסטית לניניסטית יש תמיד מאבק בין המעמדות (הפרולטריון נגד הבורגנות), מאו לעומת זאת פרש את המעמד כדעה פוליטית כך למשל כל מי שדעותיו היו סותרות את האידאולוגיה של מאו הוא אוטומטי היה מתויג במעמד המתנגד למפלגה, לכן התיוג המעמדי הוא תיוג של שייכות של תפיסה פוליטית, כך למשל אם אתה אינטלקטואל אתה אוטומטית שייך לתפיסה מסוימת מנוגדת למאו ולא ניתן לשנות זו.

5. אי-תלות – יצירת מדינה וחברה שמייצרת את כל צרכיה ושלא זקוקה לשום עזרה מבחוץ, בנוסף התכוון מאו גם לאינדיבידואל - שהאדם צריך "לשמור את היוזמה בידיו. [2]

לאחר מלחמת קוריאה ב-53 מנסה סין להשתקם כלכלית וחברתית, על מאו להחזיר את הסדר לאומה והשקט לסין. היות ומטרה זו סותרת את האידיאולוגיה שלו הטוענת שיש לשמור על מצב של מהפכה מתמדת, מפעילה המפלגה קמפיינים כדי ליישם את רפורמות האידיאולוגיות שלה של חלוקה של האדמות נישול בעלי האדמות והעשירים וחלוקת אדמות יותר שוויונית. המפלגה מוציאה כל הזמן קמפיינים כדי לזהות את אויבי המשטר ובעיקר כדי לגייס אנשים להיות שותפים במשטר ולקחת חלק בו. במקרים רבים הקורבנות היו בעלי הון מושחתים ואינטלקטואלים, מחד היו מדברים את האינטלקטואלים לבקר את המשטר ואידך בצורה זאת חושפים אותם.

בשנים הראשונות הכול עובד כמתוכנן, ניכרת הצלחה והכלכלה מתייצבת, אך עקב מותו של סטלין והתרחקות בין הסינים לברה"מ (שבסופו של דבר מביא לניתוק) נוצרת הדרדרות. כדי להתגבר על ההידרדרות יוצא גל גדול של קמפיינים.

קמפיינים רבים נועדו לשרת את אינטרס המפלגה, את האינטרס המדיני של סין וליישם את האידאולוגיה המאואיסטית, למשל ב-51 עד 52 יצא קמפיין "תיקון המחשבה של האינטלקטואלים" שכשמו כן הוא, או קמפיין "רפורמת הקרקעות" שנועד להבטיח את התוצר החקלאי וכדי להכין את ה"קרקע" לקמפיינים הבאים של הקולקטיביזציה בחקלאות[3], או קמפיין "שלושת הלאווים" ו"חמשת הלאווים" באו במטרה לגייס מימון למלחמת קוריאה [4], אחד מהם הוא קמפיין 100 הפרחים במאי 57 כדי להראות להנהגה איפה היא טועה. הרעיון היה לתת לאנשים לצאת לקמפיין להביע את דעתם ואחרי שרואים שהקמפיין הוא נגד הממשל אותם אנשים מוצאים את מותם או נשלחו למחנות עבודה, כוונת מאו הייתה לשמוע ביקורת על דרכה של סין החדשה וכבר ב-58 יצא קמפיין נגד הימין. הקמפיין הגדול הבא היה בין 58-61 ה"זינוק לפנים, זינוק לאחור" שמטרתו הייתה להקפיץ את סין למאה ה-20 להיות יותר טובה להתקדם בצורה משמעותיים וזאת ע"י דרבון הציבור לתת יותר מעצמם, הקמפיין רוצה להוציא מהאנשים את הלהט המפלגתי שלהם את השייכות שלהם, בדעה שאנחנו ביחד יכולים להוביל את סין קדימה. [5]

כאמור, נראה אפו כי מרבית הקמפיינים אכן תאמו את האידאולוגיה של מאו, אך אין דעה נחרצת לכך היות ובקמפיינים היו גם סממנים שעמדו על האינטרסים האישיים של מאו כדי לשמור על כוחו ושלטונו, למשל מאו גרם למנהגים המקומיים לעבור למקום מגורים אחר כדי שלא ינהגו מאזור הולדתם וזאת כדי למנוע מהם לצבור כוח ולקיים הנהגה מקומית, גם עצם המאבק באליטה נובע מחששו של מאו שאלה יצברו מספיק כוח שיתעלה על השלטון, או הוצאת קמפיינים שקראו תיגר על המפלגה עצמה (מהפכת התרבות ) נבעו מחששו של מאו מצבירת כוח של אנשי המפלגה תחתיו ובכך יערערו את שלטונו.[6]

לאחר מותו של מאו ב-9.9.76 סין נמצאת במצב כלכלי נוראי עם תעשייה מיושנת ולא יעילה, נותקת מעולם וללא מסחר בין לאומי. דנג שיאופינג מתחיל את תהליך השיקום והבניה של סין החדשה על ידי הכנסת עידן הרפורמות שאמורות היו מחד, לבטל את דרכו של מאו הקומוניסטית ומאידך, לשמר את המפלגה והמבנה שלה היות ומבחינתם ריבוי מפלגות יוביל לאנרכיה. דנג מינה קואליציה שהגיעה להסכמות בנושאים של: טיהור המוקעים במהפכה התרבות, עדיפות לפיתוח כלכלי וכיוצא בזה עברת המשאבים לחקלאות שהקשתה על הכלכלה, סיום הגיוסים ההמוניים והטרור הפוליטי, התנערות ממחשבות מאו והיפתחות לעולם (יפן וארה"ב). [7]

ביצוע הרפורמות התחיל במהירות על פי הסכמות הקואליציה:

בשלב הראשון יושמה רפורמת הפרגמטיזם מול האידיאולוגיה וזאת כדי לעורר תמיכה במהלכים ע"י הרפיה מכבלי האידיאולוגיה וכדי לסלק את כל המחסומים הפסיכולוגים שיצר מאו.[8]

רפורמות כלכליות - עוד בתחילת 77 חל איסור מוחלט על קבלת כל סוגי הלוואות או השקעות הון זר ולכן מחסום זה הוסר ואותר ליבואנים לקבל אשראי בהלוואות, גם מגופים פרטיים, ומדינות חוץ.

רפורמת החינוך - מאו דאג לבטל את מבחני הקבלה לאוניברסיטאות ואת בחינות הגמר ובמקום זה התקבלו סטודנטים על בסיס של המלצות. הרפורמה בחינוך החזירה את מבחני הקבלה ובמקביל ב78 התחילו אפילו לשלוח סטודנטים סינים ללמוד במדינות אחרות.[9]

רפורמת התקרבות למערב (ארה"ב ויפן) - כבר בחודש מאי 1978 בכירים מארה"ב נפגשו עם הממשל הסיני כדי לפרט להם את התועלת שסין תפיק מהתמיכה האמריקאית בהשקעות זרות בסין, ובעקבות כך זמן קצר לאחר מכן חתמה סין על הסכם סחר עם יפן.[10]

דנג שיאופניג מיישם את הרפורמות תחת אסטרטגיה הכוללת:

· הגמשת הדוגמה המאואיסטית – ע"י הפיכת הרעיון המאואיסטי השיג דנג את מטרותיו ולא איבד את יוקרת מעמדו של מאו.

· תגמול מהיר לתומכים – דנג השיג לעצמו תמיכה ביישום הרפורמות ע"י חלוקת בונוסים לעובדים בערים, טיהור שמם של מיליוני אנשים שנעשה להם עוול, העלאה בתשלום עבור יבולי האיכרים וכו'.

· השגת תמיכה במודרניזציה – דנג פעל נמרצות כדי להשיג את תמיכת העם המודרניזציה ע"י שליחת מנהיגים סינים אל מחוץ למדינה כדי שיראו עד כמה סין אינה מפותחת ביחס לעולם, חלוקה נרחבת של טלוויזיות וכו'.

· ריסון הביורוקרטיה – ע"י סילוק הרדיקלים של מהפכת התרבות וטיהור שמם של אלה שהודחו.[11]

דנג שיאופינג החליט שכדי להפוך את סין העממית לחזקה ומשגשגת וכדי להציל אותה ממצבה הכלכלי הקשה עם תעשייה מיושנת לא יעילה וניתוק בין לאומי, על סין לעבור מהפך כלכלי וחברתי אך עם זה על סין להישאר קומוניסטית בשל הקשר הבלתי נמנע עם ההיסטוריה הסינית והמבנה הגאו– חברתי שבה. מטרתו הייתה להשיג את הלגיטימציה במפלגה הקומוניסטית המחודשת לאחר רצף האסונות שספגה בתקופת שלטונו של מאו. דנג האמין שכדי ליישם שינויים אלו יהיה עליו להטיל רפורמות.

· ראשית, רפורמת הכלכלה נבעה מסלידתו של דנג מהתפיסה הכלכלית הסובייטית ולכן דגל בחדשנות טכנולוגית וכלכלה גלובלית. כמו כן, יצא דנג נגד הביורוקרטיה המופרזת שבולמת יעילות היות וסבר שהתחרות תאלץ את המגזר הציבורי להתייעל.

· שנית, יצא דנג גם נגד האידאולוגיה שטען שהעם הסיני שואף לרמת חיים גבוהה יותר מזו שמציעה האידיאולוגיה המאואיסטית.

· שלישית, האמין דנג שהמפלגה הקומוניסטית חייבת להישאר בסין היות ורק זו יכולה להשליט סדר בסין ולמנוע כאוס המוני.

· ולבסוף האמין שסין חייבת להיפתח לזירה הבין לאומית הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מדינית.

הרפורמות שהניע דנג חייבו להתאים עצמן באופן קבוע ללחצים שנוצרו בעקבות ההתפתחות הקודמת של מאו, ולכן במהלך תקופת הרפורמות ניתקל דנג בקשיים לא מעטים ביישומן, למשל העימותים בין סין לווייטנאם בשנת 78, דרישת העם הקדחתנית לדמוקרטיה שהווה לדנג מטרד לא קטן, או דילמות כלכליות בשל החשש שסין תכנס לחובות מט"ח ואינפלציה גבוהה. למרות כל זאת במיומנות מרשימה הצליח דנג ע"י הרפורמות להתקדם ולקדם את סין משלהי שנות ה-70 ואליך.[12]