"ימים של תום" הוא לדעתי סרטו הטוב ביותר של גריי. זו דרמה אינטימית ואישית, שיש בה עוקץ ואירוניה, והיא מלאת אנרגיות, תוכן ורגש. הבמאי עבד כאן עם שותפו הקבוע, הצלם דריוס קונדג'י, ויחד איתו יצר סצינות יפהפיות מבפנים ומבחוץ.
"הרעיון היה להשתמש בצילום כדי להפוך את הסרט הזה לסיפור על רוחות רפאים", אומר גריי. "כל האנשים בסרט הם זיכרונות עמומים - הם כבר לא קיימים. הם היו כאן לזמן קצר, היו וחלפו. כדי להדגיש את הרעיון הזה, שיחקנו עם האור. הכוכב של הסצינה אף פעם לא עומד מתחת לאור. לפעמים הוא קרוב יותר ולפעמים פחות, אבל האור אף פעם לא עליו. הוא תמיד קצת בצל, בחושך. יש אנשים שאמרו לי שהתאורה בסרט גרועה, אבל מבחינתי היתה כאן כוונה ברורה".
כמו הרבה סרטים קודמים שלך, גם הסרט הזה ערך את הבכורה שלו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והתקשורת הצרפתית תמיד פירגנה לך יותר מהמבקרים האמריקאים.
"נהייתי טוב בלא לקרוא דברים. זה מנגנון הגנה. אני גם לא קורא את הדברים הטובים, כי אם אאמין להם אצטרך להאמין גם לדברים הרעים. ברור שאם אתה צריך לבחור קבוצה שתאהב אותך, אז כדאי שתבחר בצרפתים. אחוזי הפרגון אצלם גבוהים בהרבה. האמריקאים לא מפרגנים - בטח שלא לבמאים אמריקאים. החינוך האמריקאי לא ממש מטיף לתפיסה קלאסית של אמנויות. אולי אני אומר את זה כי אני סתם זקן, אבל האמת שאני לא כזה זקן.
"תראה, קולנוע זו אמנות פופולרית, ולא מתייחסים אליה ברצינות גדולה - בטח לא בארצות הברית. קולנוע אצלנו זו תעשייה. היא נועדה למכור פופקורן. ולגבי התקשורת, הרשתות החברתיות, האקדמיה וכל השאר: היום מתעסקים בקולנוע מזווית של מחקר התרבות, מדברים על ייצוג ועל פוליטיקה וכל זה, לא מנתחים את התאורה, וזה ממש בסדר. בכל מקרה, אני עושה סרט ומנסה לשחרר. אני לא יכול לשלוט בכל הדברים האלה. זה כמו להחזיר את משחת השיניים בחזרה לקופסה".
תגובות