גילוי נאות, כשלעצמי אני סבור כי יש לעודד את השימוש בכלי הרכב הקטנים, הנותנים מענה לעומס ולפקקים בנתיבי התחבורה העירוניים ומורידים את זיהום האוויר. לכן, מאחר ומדובר בפעילות רצויה, לא יהיה מנוס מלבצע 'תמחור עלויות' על פי עקרונות דיני הנזקין ולחייב את הרוכבים לשאת ביטוח חובה שיבטיח פיצוי כספי לנפגעים.
למעשה מדובר בהצעת חוק מיושנת אשר מתגלגלת על שולחן הכנסת כבר כחמש שנים, ולכאורה באה לחייב אמצעי זיהוי למטרת אכיפה, אך מתעלמת ממצוקת כוח האדם במשטרה. למרבה הצער, בהעדר כוח שיטור שמסוגל לאכוף את המספר העצום של עבירות התנועה המבוצעות מידי יום, יוצא כי השינוי ששרת התחבורה מתיימרת להוביל הוא בגדר "כוסות רוח למת".
בנוסף, כל חוק מרתיע ומפצה ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לצורך בהשקעה בתשתיות בטיחותיות הולמות אשר יכולות למנוע את התאונות. דוגמא קלאסית של תשתית לא ראויה, ניתן למצוא ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
כל מי שהולך ברחוב זה יודע כי נתיב האופניים נמצא בתוך המדרכה, אינו מופרד מפלסית ומסתיים באופן מפתיע בדיוק לפני תחנת האוטובוס. כך, כל מי שיורד מהאוטובוס, נכנס ישירות לתוך נתיב האופניים ומסתכן בדריסה.
כל יום שעובר מבלי שאדם נפגע שם הוא נס. לכן, יש הכרח לסלול נתיבי נסיעה עם הפרדה מפלסית בין המדרכות לשבילי האופניים, שיקטינו באופן דרסטי את מספר התאונות והנפגעים.
הצעת החוק לרישוי קורקינטים ואופניים חשמליים היא ריקה מתוכן. קצת כמו לנסות לנצח מלחמה עם אקדח קפצונים. היא מציבה את לוחות הזיהוי כ"פתרון-על" לבעיה הרבה יותר מורכבת, אשר נדרש למצוא לה פתרונות חקיקתיים רחבים משמעותית, במקביל להשקעת משאבים בתשתיות ובכוח אדם.
תגובות