הגישות הקונפליקטואליות

בתוך הפרדיגמה יש תיאוריות שביניהן יש סתירות מסוימות – לא חייבת להיות הסכמה מוחלטת. התיאוריות מסכימות בעיקר על ראייתה של החברה כזירה של מאבקים, שינוי חברתי נוצר כתוצר של מאבקים, היחיד מושפע במידה רבה מהחברה אליה הוא משתייך (החברה מורכבת מאוסף של קבוצות, אינה אורגנית). מנחה אותנו לשאול שאלות לגבי חוסר הסכמה, חוסר סדר, הפרות סדר ומחלוקות. הגישה הקונפליקטואלית צומחת מהמאה ה-19. ב-1848 מתפרסם המניפסט

הקומוניסטי – קרל מארקס – .

גישות אלה זוכות לתשומת לב בתקופות סוערות יותר.

פרדיגמה של קונפליקט עוסקת ביחסי כוח, באופן שבו קבוצות חזקות מחלישות ומרחיקות את הקבוצות החלשות. שימור הסדר החברתי אינו דבר רצוי אלא נתפס כמטרה של הקבוצות החזקות. יש לשאול תמיד את מי משרת הסדר החברתי ומי מתנגד לו. ערכים נתפסים בגישה זו כאינטרסים במסווה. קונסנזוס הוא תוצר של כפייה – האידיאולוגיות של הקבוצות החזקות נכפות על הקבוצות החלשות. מגוון רחב של קונפליקטים בין קבוצות. מנסה להסביר שינויים חברתיים או איך הם נמנעים (בניגוד לדירקהיים, שמדבר על להחזיר את הסדר על כנו ויציבות חברתית) – אם שינוי לא התרחש, כנראה שמשהו מנע אותו ויש להבין למה. יש התייחסות גם לסוכנים של שינוי – דגש על פעולה של קבוצות שמביאה לשינוי חברתי.

יותר מקום ל"רצון חופשי" ויוזמה.

קרל מארקס הוא אבי הגישה (פרדיגמה) הקונפליקטואלית. הוא נחשב כזה מפני שגישתו היא ראיית החברה כזירה של מאבקים. דברי ימיה של החברה הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות. מארקס דיבר על הקונפליקט בין בעלי אמצעי הייצור לחסרי אמצעי הייצור, כאשר נקודת המוצא שלו היא שמה שמסביר את התפתחות החברה האנושית הוא המטריאליזם ההיסטורי, כלומר, המאבק על החומר. החברה האנושית מתפתחת מתוך מאבק על חומר, על כלכלה: "ההוויה (מה שקיים, מוחשי,חומרי), היא שקובעת את התודעה (הווה אומר, את האופן שבו אנו חושבים, מבינים, מפרשים את המציאות)". מושג חשוב נוסף – אופן הייצור, שהוא הגורם שמבחין בין התקופות ההיסטוריות השונות. אופן הייצור הקפיטליסטי הוא אופן הייצור שמבוסס על הבחנה בין הבורגנות, בעלת ההון, לבין הפרולטריון, שמוכר את כוח העבודה שלו. במניפסט הוא מדבר על אופן הייצור הקומוניסטי שיתאפיין בהיעדר בעלות על אמצעי הייצור, וזו תביא לביטול המעמדות. (ההבחנה בין המעמדות נעשית תמיד בין בעלי אמצעי הייצור לחסרי אמצעי הייצור). בחברה הקומוניסטית אמצעי הייצור לא שייכים לאף אחד, ולכן כולם שווים ואין מעמדות.

יש להתמקד באופן הניתוח של מארקס ולא באג'נדה הפוליטית שלו.

ההתפתחות המתוארת במניפסט היא התפתחותה של החברה – כיצד הפכה לחברה קפיטליסטית.

מארקס הוא איש המאה ה-19 (נולד ב-1818 למשפחת רבנים). המניפסט נכתב ב-1848. נפטר בלונדון ב-1883.

אנגלס היה בן למשפחת תעשיינים. היה הראשון שחשב במונחים פמיניסטיים.

מארקס מתעניין בתופעה הקפיטליסטית מפני שהוא אופייני בחברה המודרנית. הוא פועל בתקופה שבה הפילוסופיה של הייגל, פילוסוף גרמני ידוע, דומיננטי בחברה והוא מושפע ממנו רבות. הוא מתייחס לאפשרות לקיומן של תופעות סותרות בו-זמנית. יש הטוענים כי מארקס היה דטרמיניסטי טכנולוגי – האמין בטכנולוגיה של הייצור ועל כך הוא מבסס את טענותיו. לדבריו, ההתפתחות הטכנולוגית משנה את האפשרויות הפתוחות בפני האנושות וכך מאפשרים שינוי חברתי. הקפיטליזם הוא המנוע של האימפריאליזם, ולכן גם ההתנגדות לקפיטליזם צריכה להיות חוצת-גבולות (ומכאן – "פועלי כל העולם התאחדו!").

כוחות הייצור – האמצעים הטכנולוגיים והעבודה

יחסי ייצור

עבור מארקס, כל היחסים החברתיים (כולל נישואין, משפחה ופוליטיקה) הם יחסי ייצור. כל היחסים החברתיים מתארגנים סביב יחסי הייצור שקובעים מי יכול לתת הוראות ומי צריך לקבל הוראות. בעת העתיקה, אופן הייצור היה עבדות וכוחות הייצור היו אדמה, מים ועבדים. יש לשים לב שאצל מארקס, העובדים הופכים לחלק בלתי-נפרד מהמכונה או מתהליך הייצור, אין להם ערך נפרד, וזה, בעיניו, סותר את האנושיות שבהם. יחסי הייצור – עבד ואדון. בימי הביניים כוחות הייצור נותרו חקלאיים – אדמה ועבדים ויחסי הייצור הם פיאודל (אציל) וצמית (חסרי אמצעי ייצור אך המעמד היצרני). בתקופה המודרנית, אופן הייצור הוא קפיטליסטי, כוחות הייצור הם הון ומכונות ויחסי הייצור הם בין בעלי ההון, הבורגנות לפרולטריון. לאורך כל ההיסטוריה, בעלי ההון הם המעמד הקטן ששולט ברוב האוכלוסייה, שהיא מייצרת. מארקס מתייחס לכך שבעלי הייצור מנצלים ומנכסים את הרווחים ממה שכולם מייצרים ומכניסים אותם לכיס. מארקס רואה זאת כגניבה, אך ניכוס, הוא גניבה שנתפסת כלגיטימית בחברה: מערכת החוק בנויה ומשקפת את האינטרסים של אמצעי הייצור. ההתפתחות שמארקס מדבר עליה מתרחשת תמיד במהפכות. סיום התקופה הפיאודלית התרחש במהפכה הצרפתית.

מושג נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא ניכור: מארקס היה הומאניסט – הוא שם את האדם במרכז ותפיסתו את האדם היא כמעט רומנטית. הוא ראה את את האדם כיצור יצירתי (homo faber) – הוא רוצה לייצר. בעיניו של מארקס, לא צריך ללחוץ על בני האדם ע"מ שייצרו, מכיוון שהם יצרניים מטבעם. לא כולם יצרניים מכיוון שאופני הייצור עד כה הם נצלניים ולא מאפשרים לאדם ליהנות מפירות יצירתו.

האדם הוא מנוכר – מפעולתו היצרנית, מן המוצר עצמו ומהפוטנציאל כישות יצרנית, מכיוון שהוא לא מייצר בהתאם לצרכים שלו אלא כדי לספק את צרכי המעסיק. בקפיטליזם תחושה זו אפילו מוגברת, מכיוון שאין לאדם את האפשרות לראות את המוצר המוגמר – כל אחד מייצר חלק ולכן הפועלים מנוכרים מהמוצר. הפועלים הם חלק מהמכונה ואין להם את הסיפוק שביצירה. פתרון הבעיה הוא בהיעדרה של הבעלות על אמצעי הייצור – קומוניזם. גם הבורגנות היא מנוכרת, מכיוון שאנשים אלה לא חווים את החוויה היצרנית האנושית. בנוסף, הם לא דואגים לאף אחד מלבד לעצמם ולא יכולים לחשוב במונחים קולקטיביים. מושג חשוב נוסף – פטישיזם של הסחורה: קידוש של מוצר. נוצרה תרבות שמקדשת סחורות ומעניקה להן משמעות חברתית עצומה. החברה תמיד שולחת מסרים שאם רק יהיה לאדם עוד קצת, הוא יהיה מאושר, והיא עושה זאת באמצעות קידוש המוצר. מארקס מדבר על זה שהפועל, האדם הופך לסחורה. העבודה היא דבר כ"כ מרכזי לאנושיותו של האדם והאדם עצמו הופך לסחורה ("שוּק העבודה"). הסחורות הופכות לאדוניה של האנושות – המוצרים שהאנושות יוצרת לצרכיה נהפכים לחשובים יותר מהאנשים.

איך ההוויה מייצרת תודעה?

תשתיות ומבנה על

טענתו של מארקס הייתה שהחברה מעוגנת על תשתית כלכלית. מעל התשתית צומח בניין-העל האידיאולוגי המורכב מכל ההיבטים התרבותיים והפוליטיים. כל המוסדות החברתיים לא מוסברים דרך הפונקציה שלהם, אלא דרך המעמד שבונה אותם והאינטרסים שלו – הם תמיד מייצגים את מי ששולט באמצעי הייצור. המוסדות החברתיים מייצגים אינטרסים של מי ששולטים באמצעי הייצור – מכאן הרעיון של מארקס שהדת היא אופיום להמונים, מכיוון שהדת היא חלק מבניין העל שמשקף את האינטרסים של בעלי אמצעי הייצור – היא גורמת למאמינים להפוך לצייתניים ולא להבחין בכך שהם נשלטים ע"י בעלי אמצעי הייצור.

מעמד מוגדר אך ורק לפי בעלות או חוסר בעלות על אמצעי הייצור. מארקס מבחין בין שני מצבים של המעמד:

מכיוון שבניין העל מטשטש את ההגדרות, רוב הזמן, הפועלים לא תופסים שיש להם אינטרס משותף – ולכן הם לא יכולים להתארגן ולפעול. הבסיס לשינוי חברתי שיביא לחברה טובה הוא התפתחות של תודעה מעמדית בקרב הפרולטריון (ההפך מתודעה כוזבת). ממעמד כשלעצמו למעמד למען עצמו.

הבורגנות מביאה את כיליונה על עצמה – מתוך הניסיון לשפר את מצבה, מפתחת תנאים שבסופו של דבר יבאו להתפתחותה של תודעה מעמדית – היא מביאה השכלה (צריכה פועלים משכילים), מפתחת את התחבורה (פיתוח שווקים) ואת תקשורת ההמונים (שהפועלים יבינו שהם לא לבד) ובכך גורמת לאנשים להבין את מצבם האמיתי.

הוא מאמין כי מהפכה תתחולל משלוש סיבות עיקריות:

1. חוסר התאמה בין אמצעי הייצור לבין יחסי הייצור
2. מגפת עודף הייצור
3. הבורגנות יוצרת את התנאים בהם יהפוך מעמד הפועלים ממעמד כשלעצמו למעמד למען עצמו.

וובר והדגש על פרשנות

וובר מציע למקד את הסוציולוגיה סביב הפעולה החברתית. הוא טוען שע"מ להבין כיצד בני האדם פועלים יש להבין את הפרשנות שהם מעניקים למציאות – האופן שבו אנשים פועלים מתוך ההבנה שלהם את המציאות. מיקוד הסוציולוגיה לא סביב העבודות שנכפות על החברה מבחוץ אלא בפעולות שעושים בני האדם כקבוצות ולא כיחידים.

פעולה חברתית – פעולה המתרחשת מתוך מודעותו של היחיד לתביעות החברתיות והפרשנות שהוא נותן למציאות.

סוגי פעולה חברתית ע"פ וובר:

• פעולה אמוציונאלית – הפעולה החברתית הבסיסית ביותר, שנעשית מתוך רגש ולא מחשבה. נעשית מתוך פרשנות של המציאות אך ללא תכנון אלא מתוך סערה רגשית.
• פעולה מסורתית – קרובה יותר לדפוס הפעולה שדירקהיים מציע. פעולה מתוך נורמות.

וובר מציע עוד שני סוגי פעולה. שניהם ראציונליים:

- פעולה ראציונלית היא פעולה שיש לה מטרה.

• פעולה רציונאלית של ערכים ( wertrational) – הולכת לקראת מטרה ערכית (למשל, צמחונות).
• פעולה ראציונלית של אמצעים ומטרות (אינסטרומנטלית, zweckational) - עם הזמן, הערכים הופכים להיות כלוב ובני האדם נותרים עם מערכת סגורה של בחירת האמצעים הטובים והיעילים ביותר, ללא שאלות ערכיות על המטרה ("אני רק ממלא פקודות"). טרם שלב המיסוד צריך שאנשים יאמינו בערכים, ולאחר המיסוד כבר אין צורך באמונות ובערכים כי נותרת רק המטרה.

דגש על הפרשנות – על החלק הפרשני של המציאות. זהו תנאי להבנה של האופן שבו החברה מתארגנת. תמיד יש לקחת בחשבון את הפרשנות שאנשים נותנים למציאות שבה הם חיים ולא להניח שהחיים חיצוניים לבני האדם. החברה היא תוצאה של אינטר סובייקטיביות. היא דינאמית, משתנה ונוצרת ע"י היחידים והקבוצות שפועלים בתוכה ומייצרים אותה בכל פעם מחדש.

סוכנות – יחידים המכוננים את החברה מחדש כל הזמן, ולכן החברה היא תופעה דינאמית, פעילה ונזילה אצל וובר יותר מאצל דירקהיים.

ובר טוען שהמציאות היא לא חיצונית ונכפית על בני האדם, אלא כפויה אך מיוצרת ע"י בני האדם בו-זמנית.

בחברה יש סיטואציות בהן מתקיימים יחסי-גומלין בין בני אדם. בניגוד למארקס, ובר ודירקהיים שמתעניינים בתהליכים החברתיים הרחבים.