השבועה המשפטית בימי הביניים

השבועה המשפטית בימי הביניים היתה האמצעי המשפטי היחיד לקבלת נאמנותו של הנשפט.
בתקופה זו האמונה הדתית הייתה חזקה מכל, ולכן שבועה באל או בחפץ קדוש היתה נאמנה וחזקה מספיק מבחינה משפטית מפני שאנשים פחדו להפר שבועה היות והאמינו כי על הפרת שובעה ייענשו על ידי האל.
הבעיה נוצרה כאשר היה צריך להישפט אדם בבית דין נוצרי אשר אינו מאמין בדת הנוצרית ולהישבע באל או בחפץ אשר אינו חפץ קדוש עבורו ואינו מאמין בו, שהרי היא שבועת שווא חסרת חשיבות.
אי לכך, הכנסייה בימי הביניים חוקקה חוקים לצורת השבועה של היהודים וקבעה כי על היהודים יהיה לקיים שבועה משפטית בחפץ הקדוש ביותר ליהודים, כלומר בספר התורה.
ניתן לראות וללמוד כי במהלך השנים שבועה בספר התורה חדלה להיות אמינה מספיק ולכן נוספו לה שדרוגים ותוספות על מנת ליצור שבועה אמינה יותר, מזה אפשר ללמוד כי אכן היו שבועות שקר במערכת המשפט הדתית בכלל והכנסייתית בפרט.

בתחילה השבועה המשפטית היהודית הייתה מתבצעת בכך שהנשפט היה מניח את ידו על ספר התורה. בהמשך, נוספו טקסטים אשר אמורים להביא משמעות גדולה יותר וחרדה לנשבע, כלומר היה על הנשפט לציין מה יהיה עונשו מהאל במידה וישקר. עם הזמן הטקסטים אף נהיו חריפים יותר ויותר ואף משפילים. יחד עם זאת, השבועה היתה צריכה להיות ויזואלית כדי שהעדים (אשר לא כולם הבינו את השפה המדוברת) יוכלו לראות ולהעיד, על מנת לבצע זאת על הנשבע היה בתחילה להניח את ידו על ספר התורה כדי להמחיש במה הוא נשבע, ועם הזמן גם פעולה זאת לא הספיקה ונוספו לה תוספות שונות ואף משפילות כמו לעמוד על עור חזיר בזמן אמירת השבועה.